- תערוכה במוזיאון ארץ ישראל טיים אאוט 5.5.2011
- nrg מעריב 16.5.11 מתוך הטור שלי "עדשת רוח"
"חשיפה לדרום" כרמית ספיר וייץ על התערוכה במגזין "מעריב" המודפס בדף תרבות. 2011
- נינו הרמן נוגע ברגעים פשוטים מהחיים במוזיאון ארץ ישראל. 2011
- כתבה רחבה במוסף "סופשבוע של מעריב" 2009
- צילום לב כתב וצילם נינו הרמן
http://www.composition.co.il/
זוג יושב בבית קפה. זו סיטואציה אינטימית. אני מחכה לרגע מתאים, ניגש אליהם ומציג את עצמי. מספר להם שעלה בי רצון לצלם אותם. "למי אתה מצלם?", היא בדרך כלל השאלה הראשונה. לוקח לי זמן לאסוף את עצמי. אני מספר להם על אהבתי לאדם, למפגש. אני מחפש ניסוח. מתעורר אצלי היסוס קל אבל כנראה שהתדר שבי לא מאיים. זו תחילתו של דיאולג בונה אמון. צילום רחוב הוא קודם כל אחריות גדולה ורק אחר כך חופש.
"יש לי בלוג צילומים- אתם מוזמנים להיכנס אליו", אני מספר ולפעמים מוסיף ש"אני מצלם לתערוכה". משהו נפתח ומחזק את האמון. לפעמים אומרים לי "אל תצלם אותי, אני לא יוצא טוב בתמונות". "אני משיב ש "הרצון שלי הוא להראות את היופי שבאדם". כשאני מקבל את הסכמתם לצלם אני מבקש מהם שיחזרו לעצמם. שישכחו ממני. רק אז אני מתחיל לצלם ומחכה לאינטימיות שתחזור בינם לבין עצמם, אותו רגע אמיתי שאליו אני מכוון.
כבר למעלה מ-4 חודשים שאני מציג תערוכת צילומים בגלידרייה "אניטה" בפלורנטין. המיקום לא מקרי, התמונות נוצרו ברחובות פלורנטין ויצרנו התכתבות עם הרחוב. אני כל הזמן מקבל תגובות מעצימות מהמבקרים בגלידה ובתערוכה וגם מאנשים ברחוב. הנה אחת לדוגמה שריגשה אותי:
"נינו, אתמול נפגשתי איתך לראשונה. מיד הבחנתי אצלך בדבר מה מיוחד - בחוסר הביקורתיות שלך. באיך שאתה לא שופט אלא רק מתבונן ואוהב ואוהב.
עכשיו אני רואה את התמונות שלך וחש את אותה תחושה רק עמוק יותר. יש בך משהו נקי שמאוד נדיר וחסר היום. הצלחה גדולה. אביב נוה, צלם גם כן."
אולי אותו חוסר ביקורתיות נובע מכך שאני מצלם רגעים קטנים ואנושיים כדי להראות את יופי האדם. כשאני יוצא ליום צילום אני מזכיר לעצמי שמשימתי אינה להשיג תמונות, אלא ללכת עם השמחה שבי. מתוך ניסיוני, התכוונות לקראת יום צילום מאוד עוזרת לבנות את המקום הפנימי ממנו נובע הצילום. אם אני מכוון למקום הפשוט והאמיתי שבתוכי, אנשים קולטים את זה ונענים בשמחה.
בחרתי להשתמש בעדשה שלא מאפשרת לי לצלם מרחוק (17X55 על 2.8). ציוד שכמו מבקש ממני להתקרב, ליצור קשר ולפגוש את האדם שמולי. לפתע נוצר אותו רגע ייחודי ואותנטי. אותו רגע ממכר שהופך את הצילום לאומנות, ואני שותף מלא בהסכמה להתהוות הרגע הזה. זו חוויה מיוחדת ליצור שותפות עם אנשים שלפני רגע היו בגדר זרים, מרוחקים וכעת מאפשרים לי להיכנס לחייהם מתוך אמון ושמחה. זה בכלל לא מובן מאליו.
הרבה צלמים ביקשו להתלוות אלי ולראות איך מתרחש הנס הזה, עבורי זו התנסות חדשה כל פעם. אני מאמין
הצילום עבורי הוא קודם כל אמצעי להדהד את קול הלב דרך התמונות. המטרה היא לגעת במתבונן דרך אותם רגעים קסומים. זה מה שהופך את הרחוב והמפגש עם האנשים למרחב שבו אני מתאמן ומאמן בו זמנית. וזה גם מה שהופך את המפגש לאמיתי ונוגע. אני ממש לא מומחה לדבר וכל מפגש כמו זורק אותי למרחב ההתנסות מחדש.זה גם כל היופי של ההרפתקאה הזו.
כלי נפלא נוסף שעומד בימינו בפני הצלם הוא הבלוג שיכול לשמש כצורת מפגש משמחת נוספת המאפשרת ליצור מציאות, לברוא אותה ולהתנסות בה.
דרך הבלוג שלי נוצרים אינספור מפגשים דרך תמונה, מילה, שיר, או סרט וידאו אם כי אין זה תחליף למפגש החי.
אני מאוד אוהב את הארץ הזו, וחושב שזו אחריות גדולה לספר את הסיפור שלנו. מתוך אמונה חזקה שצילום לא רק משקף את המציאות אלא גם יוצר אותה. אני בטוח שכל אחד מאיתנו משפיע הרבה יותר ממה שהוא חושב.
שנים הייתי במוקדי השפעה. כצלם אישי של ראשי ממשלות ניסיתי להציג את האדם שבמנהיג ולשים את הפוליטיקה בצד. כבר אז התעוררה בי ראשית תהליך של מתן תשומת לב למצולם. התפקיד הממלכתי והאחריות עזרו לי להיזכר בעיקר עבורי, כבוד האדם.
כעורך צילום בדסק החדשות של מעריב יותר הגבתי למציאות ופחות בראתי אותה. אמנם יכולתי לשים את טביעת העין שלי בבחירת התצלומים, לנסות ולרכך את האימג'ים הקשים ולעצור כאלה שאין בהם כבוד לאדם, אבל זה היה בערבון מוגבל. בסוף התקופה שלי כעורך הרגשתי שאני בעיקר מוציא חושך לאור יום.
בשנת 98' פרשתי כליל מכל עולם הצילום והתיעוד. הנחתי בצד את העדשות המתבוננות מן החוץ, או יותר נכון: הפניתי אותן אל עצמי פנימה. במהלך השנים גם עברנו טלטלה משפחתית כשיאיר בננו נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי כצלם בחיל חינוך בהיותו בן עשרים. רק בשנה האחרונה חזרתי לצלם. החזרה שלי לעולם האמנות והצילום נעשית ביחד עם רעיתי תחיה שגם אצרה עיצבה את התערוכה ומלווה אותי בעשיות הרבות בחכמה ובמסירות.
כשאני בוחן אחרי כל השנים מה קיים שם בתוכי, אני מוצא זויות הסתכלות רבות שמאופיינות בידע לקלוט רגעים ולהבחין בין עיקר לתפל במהירות. כשמיומניות אלא מחוברות לשמחת מפגש כנה עם אנשים נוצר מפגש פשוט וחי. אני יודע שמה שאשים בתוך היום שלי, זה מה שיהיה בו. יש בי רצון עמוק שהיצירה הזו שנובעת ממקום פשוט תיגע בלב אנשים רבים ככל האפשר ותעורר גם בהם רצון ושמחת יצירה לעשות את הדברים שנובעים מהלב שלהם. לא על פי הראוי והנחשב אלא פשוט כל אחד על פי טבעו. זה הצבע שלי בימי עשייה אלו.
ראייתי עוברת דרך ניסוחים שרונית גלפו, פורצת דרך וחברה יקרה אימנה בהן את עיניי, את תודעתי וליבי. יש ביננו שותפות מסע ורצון עמוקים, בהסכמתי להתמסר לאדם, ללב ולחוכמה, שפגשתי ברונית, הרווחתי את עצמי ואת חיי במובן העמוק. היום אני במקום תודעתי אחר. אני משתדל שבכל צילום, ובכלל בכל מעשה, אהיה בתשומת לב. אין שולי ואין אדם שולי. מאז שהפניתי
את עדשות המצלמה אל ליבי פגשתי את האדם שבי שמבקש לעשות אחרת.
לא להשתנות אלא לשנות פעולות. לצלם אחרת, לספר ממקום אחר בתוכי סיפור אחר של ארץ ואנשים.
הרצון שמניע אותי הוא לא לייפות את המציאות, או לייצר מציאות סטרילית של צעירים יפים ומנותקים, אלא להפנות תשומת לב למרחב אחר שאני רואה ואוהב. מרחב שונה מזה שהתרגלנו לראות בחיי היום יום שלנו. כשהתקשורת מפנה את מלוא תשומת הלב לניכור ולקושי היא בעצם מסכמת את חיינו כעוד יום של כרוניקה קשה שמציגה את הסיפורים הקשים כחזות הכל. כל כך הרבה תמונות של סבל מצולמות כל יום והעולם מסרב להשתנות. רק תמונת העולם הופכת לקשה יותר, ובמקרים רבים אוטמת את לב האנושות.
כשאני מסתובב ברחובות פלורנטין חוזות עיני בהרבה עוני, באנשים קשיי יום ובהומלסים. מכמה סיבות אני בוחר שלא לצלם את אותם בני אדם שסומנו על ידינו כשולי החברה. העיקר מבחינתי הוא כבוד האדם ולא אעשה דבר כדי לפגוע בו, גם במחיר אובדן תמונה "טובה". אולי מתוך כך שגם אני חליתי בשיתוק ילדים והליכתי והתנהלותי דורשים ממני יותר תשומת לב, יש בי רגישות גבוהה בכלל ובעיקר לאנשים שמסומנים אחרת. יש בי גם ידיעה עמוקה שאינני יודע דבר על החוויה של אותו חסר בית או עיוור עם מקל, ואינני מעוניין לרחם עליהם. על פי תפיסתי אין אנשים מוגבלים אלא רק תפיסה מוגבלת של עצמנו או של האחר. לכן בבלוג שלי אני מרכז את כל רגעי היופי והאנושיות ומציג אותם לצד הניכור וחוסר האמון החברתי. שם מרוכזת כל תשומת הלב שלי בצילום ולשם אני מכוון כדי ליצור אמון ושמחה בלב המצולמים.
הנה עוד דוגמה: פגשתי אותם בגלידרייה. זוג מאוהב. זו תהיה תמונה נפלאה. הם לגמרי בתוך עולמם, והאינטימיות הזו ביניהם עוררה בי את הפיתוי לצלם. אבל התעורר בי קול חזק יותר שמבקש ליצור קשר ולבנות הסכמה. חיכיתי לרגע שיאפשר לי להתגלות בפניהם. התרחקתי מהם קצת כשביד אחת אני נשען על מקל ההליכה ובשניה אוחז במצלמה (בעלת נוכחות ניקון d -90 עם עדשה 17-55 פתיחה 2.8). הרגע המיוחל הגיע ונפתח נתיב לקשר.
"אני הצלם של התערוכה", אמרתי. "שמי נינו ואתם?", שאלתי. "אני דורין", ענתה הבחורה. "איזה יופי של תערוכה, ואיזה כיף לראות את האמן מאחורי התמונות", היא הוסיפה. "ראיתי אתכם בתמונה כל כך יפה אבל קודם רציתי לבקש את רשותכם", אמרתי. "חבל שלא צילמת ואחר כך היית מראה לנו", אמר החבר שלה איגנט. "אשמח לצלם כעת, תחזרו לעצמכם", אמרתי. "יופי", הם ענו וחזרו לעצמם בתשוקה מעודנת. צילמתי אותם ממקום של הסכמה. זה כל כך מרגש להיות מוזמן לרגעים כאלה. נהניתי מהחופש המלא שלקחו לעצמם. היתה בו הרבה תמימות, התמסרות ובעיקר יופי.
האור בגלידריייה מאוד נמוך. רומנטי כמו שעדי אביטל הבעלים מבקש ליצור. זה יפה אבל מקשה על הצילום. הסתכלתי על התמונות והתבוננתי בהם דרכן. זוג צעיר מאוהב, בעולמם הטוב. הם שכחו ממני לגמרי. מאוחר יותר כשרצו לומר לי כמה מילים על התערוכה הם הודו לי בספר האורחים. ולי רק נותר להודות לכל המצולמים שמאפשרים לי ליצור מתוך מרחב של אהבה ואמון.
נינו הרמן ninoherman.blogspot.com
- ציורי אור בלוג על צילום ישראלי ובכלל
- מוסף תרבות מעריב נובמבר 2009
- מוסף תרבות מעריב אפריל 2010
ידיעות אחרונות אפריל 2010
הארץ מוסף גלריה אפריל 2010
טיים אאוט/ גליון 400 - יולי 2010 /TIME OUT
 |
| 400 אנשי תרבות בוחרים את היצירה הישראלית העכשווית האהובה עליהם ,זה הטעם שלנו. |
גליון מס 400
בחודש אוקטובר 'קפה ביאליק' חוגג 14 שנה,
ולכבוד יום ההולדת מוצגת החודש בקפה, תערוכת צילומים של הצלם נינו הרמן.
מלבד התערוכה יתארחו ב'ביאליק' אמנים מוכרים ואהובים להופעות אינטימיות.
לוח ההופעות לא מבייש שום מועדון גדול ובין האמנים תמצאו שמו כמו - ערן צור, דנה ברגר ואיתי פרל, ההרכב בום פם, שלמה בר, דני רובס, אריק סיני, אבי גרייניק יארח את ירמי קפלן, אביגיל רוז, אריאל הורוביץ', אלונה דניאל ועוד רבים......
בקטגוריה צילום
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/1211-511.html
