שיחה של בוקר. אנחנו כבר בתוך עונת מעבר. הכאב הגדול כבר
מאחורי, אני מתחיל לחזור לעצמי.
כן, אני אומר לרוסטי חברי, זה מתחבר למה שאמרה נטלי אלקובי:
"אולי ההחלמה כבר פה, במקום אחר, והרגל רק מכוונת לראות".
בוקר אביב נעים. רוסטי ואני בשיחה. הגיגי בוקר. מדברים על
החיים, על היקום, וגם על פייסבוק. כן, גם פייסבוק הוא עבורי מרחב להקשבה, מרחב של יצירה, מרחב
דיאלוג. גם שם אפשר להקשיב לחוכמה שבאה מלב האנשים. זה כמו להשלים חלקים חסרים
בפאזל של עצמך.
יש פתגם בערבית, אומר לי רוסטי, "כשהלב שוכח העין לא
רואה". כך מוסא אמר לך לפני חודש שראה אותך לראשונה אחרי הנפילה. רוסטי מרגש
אותי. איזה בר מזל אני שהוא מתארח אצלנו. עוזר לי ביום ובלילה במסירות אין קץ. מזכיר
לי כל הזמן גבולות ומנוחה .
את מוסא חברנו היקר, אינדיאני מאבו גוש שמלווה אותנו
כבר למעלה משלושים שנה, הוא אוהב מכבד, ומחשיב אותו כאחד מזקני השבט של פעם. זה
מתחבר לך, לנפילה, הוא שואל.
עבורי, אני אומר לו, החכמה הפשוטה הזו שיוצאת מפלח זקן
ואוהב היא כמו המים והלחם של טהא מוחמד עלי.
כשהייתי ילד בלעתי את ספרי קרל מאי. התחברתי לאינדיאנים,
לחרות שלהם, למיומנויותיהם בטבע. מוסא בעיני הוא אינדיאני לכל דבר. איש שמחובר
ליקום. האבנים הן בנות שיחה עבורו, וגם מקור
אנרגיה ושמחה. הוא מזהה ומכיר את צפיפותה של אבן על פי צליל הנקישה עליה. הוא
מעניק כבוד רב לטבע.
יוצאים החוצה, לשתות תה לואיזה. הימים האלה מזכירים לי את
אביב 2000. הטבע פרץ אז בשיא יופיו. ויאיר נהרג. עוצמה של חיים מול חווית מוות.
זו היתה אז העצירה הגדולה בחיי. ובתוך העצב והכאב הלך והתרחב לו מקום של
אהבה. זה היה אירוע רב עוצמה, שלקח אותנו להתמרה ארוכת שנים.
עכשיו אני בחוויה שמזכירה משהו בצבעיה את הימים ההם. אמנם
נפלתי בשלהי החורף, אבל עכשיו אנחנו כבר בשערי האביב המתפרץ. עוצמת החיים המלבלבים
בחוץ, מול עצירה וחוסר אונים מבית. אז היה זה חוסר אונים רגשי עצום, ועכשיו פיסי
שנגע ברגשי.
ושניהם פותחים דלת חדשה לכל מה שאיננו
מוכר. כל שנותר הוא להסכים לקבל בלב אוהב את מה שיימצא מעבר לדלת שנפתחת עכשיו.
שבת שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.