אחרי 20 שנה
אמא שלי, ליאורה הרמן פינטוס, הכירה את אחיה התאום הייני 20 שנה.
בהקדמה לספרה "הייני" היא כותבת: נולדנו תאומים, אחי הייני ואני. אני כהה, הוא בהיר. אני חיה, הייני מת בגיל עשרים. גדלנו בברלין בבית עשיר ומתבולל, לא מודע ליהדותו. עם עליית הנאצים נאלצנו לברוח לאמסטרדם. ב-11 ביוני 1941, ברחובות אמסטרדם נעצר הייני על ידי הגסטפו. למרות שלא נימול הודה ביהדותו, בהיותו ישר וטהור לא יכול להתכחש לה. הוא נרצח במאוטהאוזן.
"שישה שבועות מאוחר יותר הורי ואני ירדנו למחתרת. הולנדים אצילי נפש סיכנו את חייהם כדי להצילנו
ולעולם לא אשכח אותם. בשנתיים וחצי ששהינו במחבוא עבדתי בשירות המחתרת ההולנדית בזיוף מסמכים ודרכונים, ומסיבה זו גם נתפסנו.
"בד בבד עם עבודתי במחתרת כתבתי סיפורים על אחי ועל ילדותנו. הם עזרו לי להתגבר על אובדנו. כתב יד זה, שכתבתי בגיל 20, נשמר בכנסייה, מתחת לדוכן הדרשות של הכומר פרופ' לואי סמליק, שהכיר בחשיבותו. כשחזרתי אחרי המלחמה ממחנה הריכוז וסטרבורק בהולנד, החזיר לי הכומר את כתב היד וביקש ממני לפרסמו. אך אני רציתי לפתוח דף חדש בחיי, נישאתי לגבריאל הרמן, חייל מהבריגדה מארץ ישראל, ואת כתב היד סגרתי בתוך עברי.
"בעזרתו התומכת והמעודדת של בעלי התפתחתי בתחום היצירה. ציירתי, לימדתי ציור וכתבתי שירה. אחרי מותו פניתי שוב לכתב היד והחלטתי לפרסמו, כדי להעביר את הסיפור לילדי ונכדי להם אני מקדישה ספר זה באהבה. ליאורה הרמן, רמת גן 1987".
לפני 12 שנים, בשנת 2000, נהרג בננו יאיר בתאונת דרכים בזמן שירותו הצבאי. בן עשרים היה יאיר במותו. הוא נולד ב-1980 והורי שמחו בו כאילו היה הוא ילד שלהם. לצערי נפטרו הורי צעירים, וכך נחסך מהם לחוות את מות נכדם בן ה-20.
בחודשים הראשונים אחרי מותו של יאיר הייתי שרוי עמוק בעצב ובכאב. הלכתי גם לעולם היצירה: יצרתי קליפים על המחשב. צירפתי משפטים מתוך שירים ישראליים, והמיקס שיצרתי היה מעין שיר סוחט דמעות שהתנגן על רקע תצלומיו של יאיר
כשהקשבתי לקליפ שוב ושוב יכולתי אמנם להזדהות עם משפטים נוגעים ללב בתוכו, אבל מהשיר החדש עלתה נעימה של טרוניה כלפי החיים והמציאות. הבנתי שאיני רוצה להישאר שם, עם מטען של תרעומת.
עברו שנים עד שהבנתי שהמוות של יאיר רק הציף את מה שהיה קיים בתוכי עוד קודם לכן.
הישרתי מבט והבנתי שעוד קודם לתאונה חשתי כאילו יש בי תחושת סמויה של קורבן של החיים. החלטתי לבחור בדרך אחרת. להיפרד מן התחושה הזו של הישרדות. להתחבר למושגי חיים, לקחת אחריות .
 |
| אבא ואמא עם יאיר 1980 |
20 שנה הכרתי את יאיר. השנה עלו בי שוב הרהורים על הדמיון וגם על השוני בחוויה של אמי באובדן אחיה הייני, ושלנו עם מות יאיר. אלה זמנים אחרים, נסיבות שונות. ואמי איננה אתנו כדי חלוק אתה דיבור על כך. לצדי נמצאת רעיתי תחיה, שכשמה כן היא, רנסנס. שותפה יקרה לדרך, לחיים.
יום מותו של יאיר היה במוצאי פסח שני, מעט לפני יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. שני ימים שבהם אנו אמורים לעצור לרגע, להתבונן ולזכור. שנים אני חש שמכוונים אותנו להתמקד בעיקר באמירה "בכל דור ודור קמים עלינו", לטפח את התחושה שאנו תמיד קורבנותיה של מציאות הבלתי נסבלת.
יש גם דרך אחרת. לא לשקוע באמירות הסגורות האילו ,אלא לברר את משמעותה של השואה בתוך חיינו הנמשכים. ובפסח לא רק לחזור לסיפור יציאת מצרים שסיפרו חכמי בני ברק, אלא לשאול את עצמנו איפה יציאת מצרים שלנו, איך וכיצד כל אחד מאתנו יוצא ממצרים שלו.
אני מאמין בכל מאודי שיכול האדם להשפיע על המציאות שבה הוא חי. גם בשעת הכאב והאבל עלו בי הרהורים:
מה תפקיד המוות הזה של יאיר בחיי שלי. למדתי לא לגרור עמי רגשות מבולבלים וכואבים לזיכרון האבדן הזה.
גם אמי וגם אני חיינו עם אדם יקר לנו 20 שנה.
זו מתנת חיים להתבונן על כך מזווית זו.
20 שנים נפלאות שהיה בהם הכול, גם סתיו וגם אביב.
20 שנה נפלאות שהלוואי שהיו נמשכות עוד.
וגם אחרי שתמו עשרים השנה של אמי עם הייני ושלנו עם יאיר – החיים נמשכים.
לא בתחושה של קורבנות נרדפים אלא באהבה, בפתיחות, בתשומת לב לעצמנו לילדינו לבני האדם באשר הם.
הדהוד.
הזכרתי לך את ליאורה אימך,
אולי היה זה השיער השחור
או אולי הגבות הכהות,
אולי גומות החן
אולי נוכחותה של אישה
אולי היתה זו החיות
של ארבע נפשות מוכרות אחת לשנייה
רסטי, אבי, אני ואתה.
ואני קוראת בספרה.
מתחברת לסיפורה
וזה לא עוד אחד מספורי השואה
על אובדן בלתי נתפס
אלא על חיים.
היא כותבת בחיות
על תודעה חיה
בזמנים משונים,
על מציאות שבדרך כלל קשה להבין
אני נבלעת בין המילים
מתוך מציאותי שלי.
סבי, סבך, שמות זהים.
מוות וחיים
נהייה נושא מרכזי.
אבא איבד אחות.
רסטי סיפר לי על יאיר
רסטי כתב עליו שיר
שסיפר לי עליו בברלין.
זה היה השיר הראשון שקרא
בתוך שרשרת ארוכה.
אמך נולדה בברלין
וכולנו מדברים גרמנית
היא ציירת וכותבת.
ומלאה ברגש.
וקראתי עליה מה שכתבת
ואני מנסה לשוות במוחי את דמותה,
מחפשת קרבה.
מותו של יאיר
נדמה כאילו היה
פיצוץ של אנרגיה אדיר
רסיסים רותחים מתנפצים לכיוונים בלתי ידועים
ויוצרים ומייצרים חיים חדשים.
משמעות הטמונה במאורעות החיים.
האם זה אפשרי להתבוננן ממרחק ולהשלים?
להשקיף על הדברים ממרחק המאפשר להבין,
שהכאב שם אבל החיים חזקים.
שהמוות פועם כמו החיים עצמם
שהמוות כמו חלום הוא חלק גם
שהקרבה אל החיים נמצאת ברגע בכאן
ושצללים תפקידם להשחיר רק בגלל שהאור כבר שם.
נטע טוביה.
