מפגש שהתרחש השבוע הזכיר לי דבר מה חשוב, ובעיקר משמח – החודש מלאו שלוש שנים למרחבי הלב.
היה זה לכאורה "עוד" מפגש במקום שהפך בכל השנים הללו למרחב העבודה הכמעט פרטי שלי – הרחוב.
אבל רק לכאורה, כי יותר מכל הוא הזכיר לי למה בחרתי אז, ב-2009, לחזור למסע המצולם,
מסע שכמעט ואין בו גבולות של זמן ומרחב.
האוויר רווי האבק כמעט דחף אותי להישאר בבית, אבל לבסוף הפיתוי לצאת לצלם באור האפוקליפטי,
שיצר פילטר מרכך לשמש, ניצח. וכך פגשתי את מאי סלע ביפו.
תוך כדי המפגש אני הופך עד לשיחה עיסקית שלה, מה שמאפשר לי לפגוש אותה באמת - בת אדם ושחקנית מקסימה - בעולם הפרטי שלה.
ותוך כדי, מהרהר ביני לבין עצמי – הנה עוד מפגש בלתי אמצעי, נטול משחקים.
והרי זו בדיוק הסיבה לשמה נפתח הבלוג. באתי אליו בעקבות השראה אחרת.
באתי עם רצון להיות נוכח, זקוף, גלוי ומכבד כל אדם באשר הוא אדם בעבודתי כצלם.
מרחב העבודה שלי הפך לרחוב, והבלוג – לסטודיו.
לשמחתי, זו פעימת לב נמשכת,
תיק עבודות שיש בו הרבה שמחה על מפגש עם אנשים, לצד תערוכות אישיות שהתקיימו במהלך הזמן הזה.
הבלוג עבורי הוא מעין תערוכה מתמשכת.
וכמו בכניסה למוזיאון, הנומרטור של גוגל סופר כניסות. עד היום כ-108,000 ביקורים.
בשלוש השנים האחרונות אני מזמין את כל מי שחפץ להיכנס למרחב שיש בו גלריה ייצוגית, כמו בכל אתר, וגם מרחב יומיומי המציג תהליכים של צילום וכתיבה - יומן עם כ-800 פוסטים.
זו בחירה עמוקה לא לצאת רק עם תצלומים נבחרים, אלא לשתף בתהליכי היצירה.
400 משובים מעצימים ומלמדים מספרים שיש חיים במרחב הווירטואלי הזה.
אז לאן הולכים מכאן?
עם אותה השאיפה להמשיך לחיות את הרצון שלי, קשוב ללב.
להסכים ללכת גם ללא נודע ולחבור לעוד אמנים ויוצרים בעשייה, כל עוד נמשכת שמחת הפעימה שיש בה יופי והרבה אהבה. מכאן אמשיך לשתף בשמחה.
תודה לכם על ההקשבה ותשומת הלב.
 |
| מפגש חברות -מאי סלע ונוריה לוזינסקי |
