קמה ורדי והלהקה בבר קיימא .

...."הנה רעיון- בואו נשחק שאני והלהקה שלי עומדים על הבמה ומנגנים שירים ואתם שותים אלכוהול קואופרטיבי ומקשיבים לנו, ומי שמנצח הולך הביתה עם פחות אבנים בלב."

קמה ורדי- גיטרה ושירה
ירון פישמן- דוברו, יוקליילי וקולות
יפעת צור- קרן יער וקולות
ניב הרמתי- מלודיקה, חליל, גיטרה וקולות
סיוון דניאל- חליל וקולות

"פולק-לירי עשיר וסוחף, שילוב צבעוני של גיטרה-יוקליילי-קרן יער- מלודיקה-חלילים-דוברו והרבה קולות, כשהכל ביחד עוטף שירי פולק, אישיים, כנים ומקוריים"

אתמול פגשתי את אמא שלי

אתמול פגשתי את אמא שלי בחנות יד-שניה אצל אורטל בדרום תל-אביב. היא עמדה שם, מדדה בגדים, נראתה לרגע כל-כך מוכרת, ורגע אחרי נעלמה לי דמותה.
התקרבתי.
"אתה נינו?", היא שאלה, מהוססת לרגע, ממשיכה: "אני בר. בר שדה".
בר שדה! וווואו, איזה סיפור! היא המשיכה למדוד ג'ינסים, מתרגשת ושמחה.

אורטל חשה בשינויי, "מה קורה כאן?", שאלה. בר שלפה את האייפון שלה: "אמא של נינו ואני ממש דומות, אנחנו לא מכירים בכלל, אבל לפני חודש חבר יקר, אסף, הפנה תשומת ליבי לצילום פרופיל בפייסבוק ומאז אני בתוך הסיפור המרתק של האשה הזו, שהתבררה כאמא של נינו".

"את יודעת, שכשראיתי אותך לפני רגע עבר לי בראש דימויי מסרט שבו את נערה בשנות השלושים באירופה, ורגע אחרי שהצגת את עצמך, נזרקתי באחת לאותה שיחת טלפון שלנו מלפני חודש שבה סיפרת לי לראשונה על המפגש הפייסבוקי שלך עם צילום אימי, ששמה ליאורה שהועלה לזכרה לקראת יום השואה ע"י מיכל בת אחותי".
"עכשיו כשאת עומדת כאן לפניי אני כמו פוגש את אמא שלי במראה שממש לא הכרתי אותה- בשנות העשרים והשלושים לחייה, כנערה-אישה יהודיה בברלין של ערב המלחמה, וזה מדהים וגם מתחבר קצת לתחושה הראשונית שלי רגע לפני".

"נכון, אנחנו דומות, צריך לבדוק אם אנחנו אולי קרובי משפחה?" בר ממשיכה במדידת בגדים- נכנסת ויוצאת מהמלתחה, מאפשרת לי רגעי עיכול בין לבין. אני מקשיב, מתבונן, מוקסם, מנסה לתעד משהו מכל הרגעים הללו.
בר יפהפיה, לרגעים היא מאד דומה לאימי- מנסה ללמוד איך לצלם אותה, אולי דרך המבט, ורגע אחרי היא לגמרי בר- מאד אחרת. עכשיו אני רואה חלקים מפניה- המצח, הגבות, העיניים- שם הדמיון רב.

בר עצמה נבוכה או מרוגשת, מעלה חיוכים, צוחקת. אנחנו מתיידדים תוך כדי תנועה. "בבקשה, בר, נסי רגע לעטות מבט אחר של עצב. הצילום הזה של אימי שראית צולם ממש רגע אחרי המלחמה, בה היא איבדה את אחיה התאום  הייני ועברה את כל מאורעות המחנה בווסטרבורג בהולנד", בר מתחברת מהר, דוק של עצב מכסה את עיניה, פניה משתנות יחד עם המבט ועכשיו הדמיון לצילום שוב גדל.

אני מרגיש שנדרש לקיים ביננו מפגש צילום מיוחד שנקדיש לו דיבור והתחברות אחרת, כמו לבנות מקום בתוכנו לקראת מפגש מחודש עם אמא שלי. כאן, כרגע, בחנות הקטנה והמיוחדת של אורטל זה כמו מתאבן.

יש כל-כך הרבה הסחות דעת ברגעים הללו, ככה זה בצילום רחוב. ההתרחשות מתרחשת וכל רגע מצטרפים עוד "שחקנים" לתמונת הרגע. הנה עכשיו, מאחוריי, קלאודיה כבר בתוך הסיפור שלה- מתעדת את כל ההתרחשות המופלאה הזו , והנה עכשיו הסלולרי מצלצל בכיס ואלינור על הצג, איזה כיף שהיא חוזרת, אבל הרגע עוד רגע מסתיים, "אפשר שנדבר עוד כמה דקות, אלינור יקרה? פגשתי את אמא שלי,לא, לא מה שאת חושבת, אימי כבר לא בחיים זמן רב, זה סיפור על בחורה שגם לא הכרתי שממש דומה לה, אספר לך בהזדמנות". אלינור חשה בהתרגשות, ולצד זה נמצאת גם בסיפור של עצמה, "נדבר ממש עוד כמה רגעים", האם הצלחתי להעביר לה את המקום בו אני נמצא? מקווה שכן, וגם אחזור אליה כבר.

"בר, בואי נקבע מפגש צילומים. כרגע אני בשמחה ובהתרגשות גדולה, אמנם מצלם קצת, אבל נדרשת התבוננות עמוקה והכרות נוספת כדי להעביר את שראינו", בר מסכימה לגמרי, מה גם שהיא עצמה ממהרת לעבודתה כשחקנית בתיאטרון גשר. "אביא לך את הספר שאימי כתבה- "הייני", ניכנס לתוכו ואולי יצא ממנו פעם סרט- את תשחקי את אמא שלי", "נינו, להתראות, אני רצה", אני מצלם אותה מנפנפת לשלום כמו מנסה לתפוס עוד רגע עם אמא ,עם בר המתוקה.

כמה שהחיים האילו מפתיעים שוב ושוב מעבר לכל דמיון!

  מוזמנים לבלוג שהקמנו לכבוד אימי היקרה 


 מתוך הפסייבוק 

יהודית אוריה : וואו זה מדהים כמה הן דומות --- אני אוהבת את העצמת האנושי מצד ימין של התמונה בדיוקן הכפול של אמך מזמן אחר - [כפילות בריבוע כי היא משתקפת בצלום בתוך צלום] ושל האשה מן ההווה, באמצעות העדר האנושי ונוכחות האביזרים החצוניים המסמלים את ההבט הפיזי האנושי מצד שמאל של התמונה - הקולב עם החולצה בצבעי הפסטל וכובע הקש -אני אוהבת את האנלוגיה בין תמונת אמך מימין ותמונת מרילין מונרו על הקיר משמאל, את הקומפוזיציה הויזואלית הכמעט מלודית, הסקוונציה שבין תמונת אמך, צלום הבחורה במציאות בהווה, הכובע, ומרילין מונרו. אצלך יש תמיד קומפוזיציה דיאלוגית, כל כך הנגוד בין הנוכחות להעדר, בין נוכחות חיוך הנערה במרכז התמונה, המושווה לחיוך האם המתה הנוכח בממד החמשי, מעבר למוות, לבין ההעדר המוחלט של הרוחני התודעתי האנושי בקולב, שאני משום מה מעזה לראות בו את הנוכחות הסמלית החזקה כל כך של המוות - הסרט השחור בכובע הקש- כמעט הייתי קוראת ליצירת אמנות זו בשם -"המוות והנערה" --- שאלה --לאן פונה חיוך הנערה [המוכפל בחיוך אמך]? עם מי היא מפלרטטת? את מי היא מזמינה? היא הן בהפנמה מבטה פונה פנימה ,אל הזכרון אל הדרמה הפנימית של הזמן ומה שקורה וקרה ויקרה בו בעתיד [כך שבאמנות הצלום הזאת נוכח גם את הזמן [ולכן לגיטימית ראיתי את דימוי הסקסוונציה החללית למלודיה וכן ראית חיוך הנערה כמוסיקה] הקוראת תגר ומורדת במוות וכאן הפניה האחרת, אל הנמען, אל הצופה שמחוץ לתמונה המביט בה -המבט המשולש של שלש הנשים ממריד את הצופים נגד המוות -הקולב משמאל -האם דמות-המוות היא דיוקן האמן שיצר את כל המציאות הזו -ראו את ההקבלה בין צלום נפלא זה ללאס מנינס -שהיא דיוקן עצמי של הצייר בעת עבודתו [תיכף אגש לגוגל ואזכר בשם הצייר הספרדי הנפלא הזה, ועכשיו אני בכלל מתרגשת, כי כאן נינו הרמן מחליף את בבואת הטירנים מלך ומלכת ספרד בציור הצייר הספרדי בבואת-אמו---שהייתה ציירת בעצמה -כלומר החלפת הריבונות של האמן -ריבונות החרות היצירתית על העולם המשחררת אותו אף מהאנטרופיה הפיזית, את האנטרופיה של האלימות הפוליטית המשעבדת את רוח האדם...וואו תודה נינו -לא יאמן

" וואווווו, זה מה שנקרא הוד שבהוד" -אוגי .

" וואווווו, זה מה שנקרא הוד שבהוד" : משה לורברבוים אוגי

דבי וג'קי , אלבי ,פורטרט של מקום .

מתוך הפייסבוק 

יהודית אוריה :" מעורר רציתי לומר גלים אבל אומר סערת-יופי בבטן,

למרות האיפוק והסרבריאליות שלו –ציור בצלום, רנואר מודרני מבחינת סלקצית הצבעים והערגה להרמוניה,

אוהבת את הסימטריה בין צל-השתקפות הדמויות המציאותיות בחלון, לבין הצל המציאותי בו שרויה פני-הדמות בסוודר השחור ובשמלה הכחולה-סימטריה המוליכה את מסר-ההפנמה, כמו אצל ורמיר, הדיאלוג הרוחני הדק המעביר מחשבה עדינה מאד –אני שומעת אותה כתכלית הציור הזה, או האמנות הצלומית, שאגב, אינני מבינה בה דבר.

גליתי אותך עכשיו, למזלי."

נינו : יהודית יקרה

תודה רבה לך

מילותיך נוגעות ומרגשות

מאד אוהב את שראית בצילומים

אשמח לשתף בבלוג

מבקש את רשותך

בידידות רבה

נינו

יהודית אוריה ": ודאי –לחלוטין!  זה היה כיף אדיר –תבין איך אמנות מפעימה אמנות, הדיאלוגים הפנימיים בין הישויות באמנות שלך בתוכה, ובינה לבין אמנויות אחרות –אני אוהבת איך שדברים מדברים עם דברים אחרים.

ראיתי לאחרונה את הסרט רנואר -ומייד ראיתי את הצבעים שלו בצלום הזה, ואני מאד אוהבת את ורמיר, ויש לך זיקה אליו. אני חווה את האמנויות כמחוברות, כאמנות אחת שלמה, המוסיקה והאמנויות הויזואליות הן האינפוט שלי. ואני רואה את הרגישות שלך גם להבט המלולי.

בא נתן לחמרים שלנו לשחק זה עם זה, השיחות האלה המרות האנרגיה לחמר ולהיפך אצלנו, למרות שאני משוררת, הן לא מלוליות,

נינו :"  יופי, איזה כיף  , מאד אשמח להדהוד שלך  לעבודות שלי בבלוג .

 יהודית  אוריה :" ברגע שנכנסתי לבלוג שלך זו היתה חוייה אמנותית ממדרגה ראשונה -מאד דקה ובתדר הנכון -וזה מאד חשוב לי כי מה שאני רואה ושומעת וחשה בחושים זה מה שאני -הרשמים הנכונים הם כמו המזון הנכון לאכול, זה אופן הקיום שלי ובזה תלויה ההתפתחות שלי"

אצל אורטל בגדוד העברי .

מתוך הזמן הכפרי נטף. או "חורף אתה שיכור תישאר".חג שמח .

יש משהו בצרחת החיזור של הטווס שכמו זרק אותי אחורה לקדמוניות, כמו הטיס אותי במנהרת הזמן והדמיון למרחב לא מוכר .
אח"כ נזכרתי בחיים האילו בילדותי בגן הקופים בר"ג שמידי פעם היינו שומעים בביתנו הסמוך צרחות שעולות מתוך הגן , אז זה היה חלק מהמולת העיר וכנראה נצרב בזכרון ילדות כמו כמו ריח שמחבר ,שזורק אחורה , צרחה אחת בשבת האחרונה חיברה אותי למרחבים שונים בזמן - מנפלאות היקום.

"חורף, אתה שיכור. תישאר".  כתבה חברתי אלינור , אהבתי !

נעה יעקב קאימאק ,פורטרט של מקום

 

המחאה חוזרת - קיץ 2013

נורית שני:"הילדה הזאת היתה המיצוי של ההפגנה השקטה. המאופקת הענק המתעורר של העם הזה

א לה רמפה - ירושלמים בתל אביב.

א לה רמפה , רונן מכין את הערב,  צוני במטבח , עומרי, דוד, פגשתי שם השבוע הרבה אהבה מאנשים צעירים , חברים של יאיר שלא הכרתי , זה היופי של המסע מפגשים , מעברים כמו נושא התערוכה שהביאה אותי לבית בנימיני.  עוד מרחב קסום נפתח בפני בשמחה ,שבת שלום .

"איך הוא מופיע פתאום" .

כמו צילום שמתגלגל לו, כך נוצר גם הסיפור הזה  שכתבה רונית 
בהשראת ערב הפתיחה של התערוכה בתל אביב.

 נפגשים ליחד מופלא של חיבורים ויצירה.  הזדמנות נפלאה

לכל אחד מאיתנו לחגוג את חלקו ולחגוג יחד.

א' לה רמפה 

איך הוא מופיע פתאום

זה בעל הבית אומרת המלצרית היפה, בלונדינית בעלת חזות סקנדינבית, ומצביעה על הבחור. את יכולה לקרוא לו?  אתה אומר, אני רוצה לספר לו על התערוכה.  מגיע בחור בן שלושים פלוס. הוא  מוכר לך מאיפשהו.  אנחנו מכירים?  אתה שואל. אתה נינו הוא אומר. כן אבל אני לא זוכר מאיפה אנחנו מכירים.  תראה אנחנו לא מכירים באמת. אני מכיר אותך. אתה לא מכיר אותי. מה זאת אומרת ? אתה אבא של יאיר, הוא אומר.   אתה  נדהם.      יאיר מת לפני 13 שנה.        כן, הוא אומר, למדנו יחד בתיכון לאומנויות. לא היינו ממש חברים אבל הסתובבנו ביחד. היינו קטנים.  קרענו את ירושלים. אתה יודע, מרכז העיר, נחלאות.   יושבים כאן אצלי הרבה חברה מהאומנויות. כולם עכשיו בתל אביב.       וואלה, אתה אומר. אז עכשיו אתה כאן? כן, פתחתי את המקום לפני שנתיים, והולך לא רע, ולך יש כאן תערוכה בבניין שעל יד.  כן בגלריה במרכז הקרמיקה. איך אתה יודע?  כבר הספקתי לראות.  הספקת לראות? רק הערב הייתה הפתיחה.   קפצתי בבוקר לפני העבודה. אתה יודע אנחנו פותחים בסביבות שתים עשרה. רציתי לראות. ידעתי שזה אתה. צילומים ממש יפים.  תודה, אתה אומר ושואל אותו תגיד, אפשר לצלם פה?   בטח . המקום באמת משהו מיוחד. על הרמפה בתוך איזור המוסכים מאחורי שוקן, בחצר הפנימית. מול שני בתי רכבת ארוכים מבוטנים. בבוקר הכול מתמלא אנשים ובתי מלאכה קטנים ומזנונים. בערב שומם. אז פתחנו והחברה באים. טוב, אני צריך ללכת. יש עבודה, הוא אומר. תיהנו.    אנחנו מהנהנים, נהנים,  נהנים.  אתה מסתכל עלי ואומר, איך יאיר מופיע לי ככה בכול מקום .             

 ואני שיושבת מולך בשולחן, פתאום חושבת שהכול זה יאיר. ושכול התמונות היפות שתלויות על הקיר, זה יאיר. והעין שלך מחפשת  יאיר, והלב שלך מתרגש. עדשת המצלמה  קולטת יאיר, בתוך פלורנטין ודרום תל אביב והפאבים ובתי הקפה, המלצריות היפות והחברה ברחוב , ובני השלושים, ובני העשרים ישיבה נונשלנטית, אופניים, תנועה, השיחות בקפה, הרחובות הצרים ובתים מתקלפים, חצרות מאחור וטיח סדוק, והעובדים הזרים, הכתובות על הקיר. זה הכול  יאיר.                                                                                                              

השעה אחת בלילה וזה יום חמישי. הדיג'יי שם מוסיקה כייפית ובא לי לרקוד. הערב  רק מתחיל. ונערות יפות יושבות על הבר. אם יאיר היה  חי, הוא בטוח היה כאן עכשיו עם מישהי יפה .  ומישהי על אופניים עוברת ברחוב וקוראת לך הי נינו מה שלומך? ואתה כבר כולך מכוון אליה.  לא הגעת לפתיחה . לא הצלחתי. ודווקא רציתי, היא אומרת. הם כולם חברים שלי, אתה מסביר.  חברים? כן  בפייסבוק, וכולם אמרו שיגיעו אבל אף אחד לא בא.  לא נורא אני אומרת, הם יבואו בעוד כמה שנים, לראות את עצמם צעירים ויפים. השעה מאוחרת, ואנחנו כבר לא צעירים. יאללה ניקח חשבון? ואנחנו הולכים.

6.5.2013  רונית פיינגולד

      

 תגובות :
נורית שני

אז אני מגיבה. יכולתי לשתוק, זו גם הרי תגובה אותה שומרים לעצמם כל אלה שכבר אין להם פה. ויש נקודה שבלב שממשיכה להאזין לנצח. יש נקודה שבלב בה גם אנחנו מאזינים וסגולות לה מספר: היא בוראת היא יוצרת היא ממלאה היא מקיימת. יש נקודה שכזו בתוכינו. כלומר גם בכל אחד מאיתנו אבל גם במה שהוא תוכינו, כלומר נקודה באמצע של המעגל המצויר דרכינו. אפשר לקרוא לה יאיר. כי תמיד כשאני מכוונת את עצמי אליה משהו מאיר. כמו הפנס הזהוב בפינת הרחוב, כמו הירח הממאן לשקוע ברגע בר חלוף בנעימת האהבה שלך נינו ,שבצילום.

Powered by EmailMeForm

 אורנה ריבלין :"סיפור מרגש על חיבורים חמים גם היום בעידן הפייסבוק .
תודה ויצירה פורייה בהמשך .
אורנה ריבלין .

ערוץ 10 גיא זוהר ממליץ "תערוכה ביום" - 4 אמנים בית בנימיני .

                                          התערוכה ממשיכה להדהד - משמח מאד. ואתם מוזמנים בכיף .
                                                     

תל אביב ברלין במעבר - פתיחה חגיגית, ערב קסום , תודה רבה .

4 אמנים, עולמות שונים מקרבים קהלים שונים , ערב חוויתי קסום, בחוץ ניגנו ג'אז

צעיר ובתוך מפגשים של כולם ,מקבלים פידבקים, יין והרבה שמחה , לכל אמן מנעד צבעוני רגישות עדינות ואמירה משלו , נוצר יחד משתלב בגלריה המאד יפה של בית בנימיני.

 התערוכה פתוחה שני חמישי 11-19 שישי שבת 11-14 

עד 13.7 

תודה רבה לכל האנשים היקרים שבאו,ברכו ,השתתפו .

 צילום: אפי כהן

צילום : אפי כהן 

 צילום : אורן טוקטלי 

תל-אביב, ברלין, במעבר   Tel Aviv, Berlin, In Transit
ערים מרכזיות רבות בעולם משמשות מוקדי משיכה למהגרים המחפשים לשנות את סביבתם התרבותית והאתנית.
בעידן הגלובליזם, הנגישות והנדידה נעשו נוחות וזמינות יותר. האמונה באפשרויות בלתי מוגבלות וברב-תרבותיות דוחפת את האנשים לבדוק ולנסות לחיות בערים אלה, להיטמע בהן וליהנות מקסמן.
נראה כי חלקם נמשכים להתנסות בחוויה של התנתקות, מוותרים על החוטים הקושרים אותם למולדתם ובודקים את תחושותיהם וכיווני התפתחות אחרים המתאפשרים עבורם דווקא במקום החדש שבו אין להם כל מחויבות קודמת.
 תל-אביב וברלין, שתיהן ערים קוסמופוליטיות, משתייכות אף הן לקבוצת הערים האטרקטיביות לתופעה זו.
 בתי הקפה שלהן כמו גם הברים, המדרכות והכיכרות מהווים מרחבים ציבוריים רוחשי חיים של אוכלוסיות שונות שחלק לא מבוטל מהן נמצא במצב ביניים בין עזיבה להתמקמות.
המהגרים בהן צובעים אותן באיכויות ייחודיות בעלות גוונים שונים של פתיחות ודחייה.

 ארבעה אמנים מתחומי יצירה שונים נוגעים בתערוכה זו במכלול המשמעויות של היות מהגר הנודד לעיר חדשה; בתועלת ובבעייתיות הנלוות לתופעת ההגירה לערים המהוות מוקד משיכה אטרקטיבי ומתעתע. בסדרת מפגשים ושיחות בינינו נבנתה פלטפורמה לתערוכה משותפת שאמורה להיות מוצגת בשתי הערים התוססות והדומות מבחינות רבות - ערים רב-לאומיות, ציוריות ומחוספסות, סקסיות ועם זאת מאמללות. התערוכה מציפה את נושא ההגירה החוקית לתל-אביב ולברלין לא מאספקט פוליטי אלא מתוך גישה עיתונאית משהו המלווה ברגישות למשמעותן של עקירה והשתרשות.

הדמוט ביטיגר היא אמנית רב-תחומית מברלין המרבה לבקר לאחרונה בישראל. זה זמן היא מתמקדת בעניין ההגירה לעירהּ, מנסה לחשוף את תחושותיהם ההדדיות של מהגרי העיר ותושביה הקבועים. ברלין מתייחדת בהיותה מורכבת מרבדים של אוכלוסיות שנדדו אליה זה מאות שנים מרחבי אירופה ואסיה, בני לאומים ודתות שונים. אחד מכל ארבעה ברלינאים אוחז דרכון זר. האם מתגבשת סינתזה של קהילה מתמהיל רבגוני שכזה וכיצד? שאלות אלו מעסיקות את ביטיגר, והיא יוצאת למסע כמו עיתונאי ברחבי ברלין, ומציגה בפני עשרים מרואיינים בני לאומים שונים את אותן שאלות: האם אתה מרגיש חלק מהעיר ברלין, והאם העיר סובלנית לשונויות או משמרת נפרדות. תשובותיהם מעלות תחושות המתפרשות על פני מגוון רחב, החל בגעגועים למולדתם וגאווה לאומית, הערכה למדיניות הממשלתית התומכת ולהזדמנות שניתנה להם ולבני ביתם, דרך אכזבה מאי יכולת להתקבל ולהיקלט כשווה בין שווים, ועד לתחושות הפוכות של סובלנות, התאקלמות והנאה מרב-תרבותיות, רצון למיזוג גלויות לצד שמירת המסורת המקורית. תשובות אלה מובילות אותה לשתי העבודות המוצגות בתערוכה: ברלין – עיר של שונויות 1: מיצב אודיו דוקו-אמנותי שבו מודפסות תשובות המרואיינים על סרטים צבעוניים המחוברים לראשי צלופן. לצד כל ראש ממוקם כפתור שאותו ניתן להפעיל, ולהקשיב לתשובתו המקורית של המרואיין בשפת אמו. זהו מיצב בעל פוטנציאל של בליל שפות המתפשט בחלל הגלריה. ברלין עיר של שונויות 2: עבודת קיר המורכבת ממעגלים של טקסטים מגזרי עיתונות בינלאומית, כעין מפה התוחמת את גבולותיה של ברלין וצבועה בספקטרום רחב של צבעי אוכלוסייתה המגוונת והדינמית. .

 נינו (חנניה) הרמן משיג בצילומיו סוג שונה של "הצפה". לאחר שנים רבות של עבודה כצלם עיתונות מפנה הרמן את עדשת מצלמתו למפגשי רחוב. עשרות הצילומים של סצינות חיי יום ולילה של קבוצות אתניות שונות כמו ממפים את דרום העיר תל-אביב. יכולתו להיות נוכח יחד עם רגישותו וכבודו לפרט מאפשרים לו ליצור מעין מסמך תיעודי אותנטי ואמין. הרמן אינו מפריד בין המגיעים לעיר מהפריפריה או מעבר לים, מבחינתו התיעוד הרלוונטי הוא של עוברי האורח, צעירים ברובם, המשתקעים בדרום.העיר. רובם מחפשים תשובות לשאלות קיומיות-פיזיות ומהותיות-רוחניות. לדברי אחדים מהם, זו עיר מאפשרת אשר יש בה מידה של סובלנות וקבלה של השונה. מצלמתו קולטת סצינות של דיוני מדרכות, אווירה של עיר שהחיים מתנהלים ברחובותיה, בבתי הקפה שלה. קבוצות של צעירים מתחככים, מתאחדים סביב מחאות חברתיות, ולצידם חבורות של מתבודדים בני גילים שונים, מתנייעים באופניהם או מלווים בכלביהם. המיצב הצילומי של נינו נמצא בין אמנות לדוקומנטציה ומעביר את דופק החיים בעיר.

 עינת כהן, אמנית קרמיקה העוסקת זה שנים בנושא הארעי והזמני, מעלה על מעין מסוע מקובע סדרה של מבני פורצלן מיניאטוריים כמעט, מניידת לכאורה את בנייני המטרופולין תל-אביב דמויי ארגזי קרטון. הארגזים כמו התכווצו והפכו למלאכת מחשבת של בניינים זעירים, רובם אנונימיים וחלקם אייקונים תל-אביביים מוכרים ה"אורזים" בתוכם את דייריהם. הקופסה – אותו אובייקט פונקציונלי ומוכר משמש לאריזה ולאחסון של חפצים מסוגים שונים, לעיתים סתמיים ולעיתים בעלי ערך אישי סנטימנטלי, ומכאן שגם מתקשר עם מושגים של מעבר, זיכרונות, געגועים, כולם אף רלוונטיים לנושא ההגירה. העדינות והשבירות הפורצלנית של אותם מבנים ממוזערים תומכות בסיטואציה הטעונה של היות מהגר בעיר הגדולה. 

טליה טוקטלי לוקחת את נושא התערוכה למקום אישי-פרטי. יצירתה מוזנת מתרבות מהגרים אירופאית, תלוית שואה, רוויה במורשת של מהגרי משפחתה על חפציהם ויצירות האומנות ששרדו. שורשיה נטועים במארג רב-תרבותי של גלות ומשמעות של היות ישראלי חדש במדינה הצעירה שקמה. תפרים אלה היא פורמת ושוב קושרת כדי להגדיר את הסינתזה הנכונה לה. שפת האמנות שלה אינה לאומית-פוליטית או הצהרתית, אלא חוקרת.. במיצב מותירה סימן היא מרכיבה פזל של פרגמנטים  הנשענים על  אהבתה לקראפט העמלני והמוקפד ולתחום הקרמיקה. מתקיימים בו זה לצד זה אובייקטים כמו צילום של מניה שוחט -  האישה העצמאית המשלבת כוח ונשיות, פרטי לבוש של סבתהּ, פריטים שיצרה ואספה במהלך השנים.

מיקומו של בית בנימיני, בלב התהוותה והתגבשותה של אוכלוסיית מהגרים מגוונת, חיזק את הבחירה בהעלאת תערוכה זו. המתהלך באזור בכל שעות היום והלילה, חש את היותו רוחש אוכלוסיות המשתייכות למנעד רחב ביותר; אנשי עמל, עובדי עיתונות, אמנים שהתקבצו מכל עבר, מהגרים ועוברי אורח מרחבי המדינה והעולם.

 רונית צור אוצרת

קפה אלבי - פורטרט של יום חול .

        אתמול סיימנו לתלות את התערוכה  בבית בנימיני , הערב הפתיחה ויהיה מעניין החיבור בין 4 אמנים .

 חלק מהמסלול הדרומי שלי בימים אילו בדרך הביתה לנטף עובר דרך קפה אלבי אז הנה  עוד כמה מראות  של יום חול .

רותם אלינור טניה , קפה אלבי, פורטרט של מקום .

               

שכבה 
ועוד שכבה
והרגע המזוקק שנגלה
מביניהן
רק לעיניך.
מבט נגה
וכיסופים
וההווה המדוייק שנפרש
בין קפלי הזמן
רק לפניך.

נינו יקר, 
תודה על המבט.

 אלינור .

                       אלינור יקרה איזה יופי לחבור למילים שלך הנובעות מלב פתוח ואוהב תודה רבה לך.  נינו.