במרחב הווירטואלי אני נתקל בסטטוס בדף הפייסבוק של דפני: "דה ז׳ה וו מתסכל מאין כמותו. לפני כיומיים קיבלנו אני ושותפי לדירה הודעה שעלינו לפנות את המקום עד סוף פברואר. ״קליק״, חיפוש דירות, מסקנה: הכל יקר ובבקשה אל תגידו 'לכי תגורי בפריפריה', כבר היינו שם! מה אומרים? אולי אוציא אוהל? :)".
זה היופי של הבחורה הזו, שפועלת מתוך יושרה ואומרת את מה שעולה לה מבפנים. לפעמים זה יכול להיות לא פוליטיקלי קורקט, אבל ממה שהכרתי המקום ממנה היא מדברת נקי, מבקש טוב, ואם יש קוצר סבלנות לרגע או עילגות ב"יחסי הציבור" הם מגיעים פשוט כי היא מאמינה מאוד בעצמה ובדרך מביאה את עצמה על יופייה .
מי שלא מזהה את זה - זה שלו. אין כאן התנשאות אלא תמימות של אדם ער ומאמין באדם.
מהמקום השמח הזה הלכתי לפגוש אותה וחבריה לתנועת "ב' זה אוהל לצדק חברתי". מפגש פעילים ראשון בבית העם. פגשתי חבורה שממש לא דה ז'ה וו, הם כבר במקום אחר לגמרי. בהודעה לעיתונות ששיגרה ליף לתקשורת ביום הקמת התנועה נאמר: "התנועה תתמקד בחיזוק ההישג האמיתי היחיד של המחאה עד כה - חיבור בין הגרעינים היצרניים, המתונים והדמוקרטיים שבכל המגזרים למען התחזקות הציבור מול הממשל, הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפלית".
אתמול בערב הם פתחו את הדברים האלה והרחיבו . היה שם מפגש ראשון נעים בין השמחה על מהות העניין לבין שאלות קצת מייגעות, לפחות בחוויה שלי, על ההתנהלות. ברור לי הרצון של אנשים להבין מה נולד כאן, לאן הולכים, מי מנהיג , וברור גם שעולות שאלות על סתיו ושמולי ועל הפיצול. "הם בדרך עבודה אחרת, הם רוצים יותר לפעול מול הכנסת ומול החוקים. היוזמה שלנו פועלת אחרת, היא פועלת החוצה ופונה לקהל הרחב. אנחנו רוצים לחרוש את הארץ בקונגרסים חברתיים נודדים שהמטרה שלהם זו התעוררות ציבורית. יותר מזה, כאשר יש ענין או התרחשות שדורשים מאתנו לעבוד ביחד זה מה שאנחנו עושים ונעשה".
מאוד ברורים ונחושים ,בהמשך הם מספרים על יוזמות נוספות: "יוקם משרד לתקשורת חברתית שישרת את כל גופי המחאה, יקודמו הצעות החוק במושב הכנסת הנוכחי ויקודמו הצעות חוק לדיור בר השגה ודיור ציבור".
לצדם ואיתם עם כל הלב נמצאת עו"ד גליה שמילוביץ' גרינגרד, שמספרת על המבנה הארגוני, גם אצלה ניכרת השמחה שבעשייההאהבה לאנשים לענין ,איזה כיף שיש עורכי דין שמביאים מקום כזה של שמחת יצירה ואמון באדם. עבורי כל נושא האמון הוא מרכזי, ולכן אני כל כך מתחבר לקבוצה הזו. זה מה שחסר בארץ ובעולם, זה מה שאני עושה בצילום הרחוב שלי מחזיר את האמון לאדם ובאדם.
יש לי אמון מלא ברצון שלהם וכבוד לדרך היצירתית שבמהלכה הם גדלים ומתקדמים ומשתפים בה את כולנו. מאז פרוץ המחאה ביולי האחרון האנשים הללו עובדים 24/7. אין שום רווח במסירות, בנחישות וברצון שלהם ליצור לשנות.
הם לא מחפשים כסאות או טובות הנאה אישיות. הם מבקשים להזכיר לנו שלהיות אזרח במדינה לא מסתיים בפתק בקלפי ביום בחירות. הם מבקשים לחולל שינויי בתהליך עומק של חבירה לשטח - לרחוב ולאנשים.
"זו תנועה שתפעל למען הציבור על ידי הציבור ובמימון הציבור", הם חורצים. "עשרים ש"ח למניה, עד שבעה מיליון מניות, כמניין האזרחים במדינת ישראל". הם משדרים עשייה וזה רצונם - לרדת לשטח ולעשות , ויש להם קבלות רבות. הם מבקשים לחבר בין כל היוזמות שקיימות ועוד יתגלו תוך כדי התנועה המתוכננת ברחבי הארץ, מקונגרסים רחבים ועד חוגי בית. יש ביניהם ערבות הדדית ואמון שהם ממש לא סיסמה. כל אחד מהם, שיר, רגב, דפני, עדי, גליה, אורן ועוד רבים, מבקשים לקחת על עצמם ולהוביל את הנושא הקרוב לליבו.
עוד מוקדם עבורם לממש רצון זה כך, משום שכרגע הכל עדיין בבנייה והם רק מגיבים לנושאים הבוערים. לצד זה, רצונם הוא שבעתיד הקרוב, לכשתתרחב התנועה, כל מצטרף ייקח על עצמו את אשר יקר לליבו. ובאותו האופן, מי ששואל מה לעשות הם חוזרים אליו עם שאלה: 'מה אתה רוצה לקחת על עצמך?'.
חזרתי הביתה עם שמחה בלב, שמח לשתף.
